במקור: Poseidon
במאי: וולפגנג פיטרסן
תסריט: מארק פרוטוסביץ'
שחקנים: קורט ראסל, ג'וש לוקאס, ריצ'רד דרייפוס, אמי רוסום, ג'סינדה בארט
אני יכול לעצור את הנשימה למשך שתי דקות וארבעים ושבע שניות. את השיא האמור השגתי לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים בבריכה, שנמשכו על פני קיץ שלם כשהייתי בן עשר. לא מדובר היה בגחמה של ילד, אלא בתוכנית אימונים קפדנית שמטרתה הייתה להציל את חיי. מה לעשות, בתחילת אותו הקיץ ראיתי את 'הרפתקה בפוסידון', וידעתי שכאשר יגיע היום בו אצטרך לצלול דרך מסדרון מוצף מי ים, אותן שניות קריטיות יפרידו ביני לביניכם. אתם, קוראים יקרים, לא תצאו מהצד השני של המסדרון. אני, לעומת זאת, אחיה לראות את סרטו החדש של וולפגנג פטרסן.
בשנת 1972, במסגרת גל של סרטי אסונות ובעקבות ההצלחה העצומה של הספר מאת פול גליקו, יצא הסרט 'הרפתקה בפוסידון'. בשנת 2006, בעקבות האובססיה של במאים גרמנים עם סרטי אסונות ('היום שאחרי מחר' של אמריך, למשל), ובעקבות האהבה שלו עצמו לסרטי ים ('הסערה המושלמת', לדוגמה) הוציא פטרסן את החידוש שלו לסרט האמור, 'פוסידון'.
פוסידון היא אוניית תענוגות מהסוג המפואר והיוקרתי ביותר. יש בה בריכות מקורות וכאלו על הסיפון, לובי שלא היה מבייש מלון בלאס וגאס ויותר עובדי מטבח מאשר בבקו"ם. אמנם קפטן סטובינג נעדר באופן חשוד, אבל את מקומו תופס אנדראה ברואר ('רצח מאדום לשחור') ומדיו מצוחצחים לא פחות. ערב ראש השנה תופס את אורחי הספינה נהנים מהחיים: מאזינים לשירתה של פרגי באולם הנשפים הגדול, מפזזים בדיסקו שמעליו או נהנים מרחיצה לילית בג'קוזי החמים. אלא שדבר מה נוסף תופס את הספינה: גל. ולא סתם גל, האמא של כל הגלים, ליטרים על גבי ליטרים של מפלצת קטלנית בגובה עשרות מטרים, גל שהופך את ספינת הענק כאילו היתה ברווזון פלסטיק צהוב באמבטיה.
פתאום החיים בפוסידון נראים הרבה פחות נחמדים והרבה יותר הפוכים. לא הרבה שרדו, אבל אלו שכן מתבצרים באולם הנשפים ומחכים לצוותי ההצלה. אלא שלאדם אחד זה לא מספיק – דילן מאמין שצריך לצאת מהספינה, וכמה שיותר מהר. דילן (ג'וש לוקאס, 'חמקן'), שהאקספוזיציה הקצרצרה אפיינה אותו כטיפוס קשוח ואגואיסט אך בעל לב של זהב, מוצא את עצמו מוביל, בעל כורחו, חבורה של כמה ניצולים. בחבורה נמצאים רוברט (קורט ראסל), ראש העיר לשעבר של ניו יורק, כבאי בעברו העוד יותר רחוק, ובעלה של גולדי הון עד היום; גם בתו של רוברט (אמי רוסום, 'פאנטום האופרה') והחבר שלה נמצאים בחבורה, כמו גם אם ובנה הקטן, מהמר מאוהב בעצמו, עובד מטבח וידידתו הלטינית שהסתננה לאוניה, והומו מזדקן (ריצ'רד דרייפוס). יחד הם נאבקים בספינה ובתהליך האנתרופיה המואץ שהיא עוברת: פיצוצים ושריפות, כבלי חשמל חיים בקרבת מי מלח, תקרות (או שמא רצפות) קורסות ומסדרונות מוצפים במים. הרבה מים.
כמו בכל סרט אסונות (או סרט אימה), ברור לצופים שלא כל החבורה תגיע בחיים אל מחוץ לספינה הגוססת, וכולם משחקים במשחק "אתר את הקורבן הבא". אלא שכאן לסרט יש בעיה רצינית: שימותו, למה לא. הדמויות בסרט מאופיינות בגסות ובזריזות, ואין להן ממש תכונות אופי: הכבאי/ראש-העיר אמיץ, הילד קרציה ומעצבן, המסתננת הלטינית היסטרית, ההומו טוב לב. המשחק העצי של מרבית הנוכחים – והדגמת האלטרנטיבה האיכותית על ידי ריצ'רד דרייפוס רק מדגישה את החסר – לא מסייע, וקשה מאוד להזדהות עם הדמויות. גם החלטות הליהוק תמוהות: ג'ימי בנט בתפקיד הילד, קונור, נע בין "מלפפון חסר אופי" ל"למה הוא לא טובע כבר, הנודניק?". אני גם אשמח אם מישהו יסביר לי למה ממשיכים ללהק את אמי רוסום לסרטים, ועוד כאלו שבהם הצופה אמור לרצות שהיא תחייה כנגד כל הסיכויים למרות שהוא רק רוצה שהיא תיעלם כבר מהמסך, כמו ב'היום שאחרי מחר' ו-'פאנטום האופרה'. על ג'סינדה ברט בתפקיד אמו של קונור ומייק ווגל בתפקיד החבר של רוסום לא יפה לרדת, כי הם בטח ישנו בזמן הצילומים וזאת לא ממש אשמתם. קווין דילון, לעומת זאת, מציע פרודיה לא רעה על אח שלו, מאט, אלא שאני לא חושב שהוא מתכוון לזה.
על חוסר האמפטיה המוחלט לדמויות היתה יכולה לפצות עלילה כלשהי, אלא שגם זו נעדרת לחלוטין: הדמויות עוברות ממכשול למכשול, בלי קונפליקטים באמצע, בלי רגעי מחשבה או משבר, בלי שום התפתחות או שינוי. כיוון שאנחנו לא מכירים את מבנה הספינה, אי אפשר לדעת לאן הם עומדים להגיע עכשיו או מאיפה הם באו קודם, וזה גם לא משנה כי רצף המלכודות שהם עוברים דרכו אקראי לחלוטין. זה היה יכול להיות שעמום המחץ, אלמלא דבר פעוט: הספינה כל הזמן מנסה להרוג אותם. אין ממש זמן להשתעמם מדי, כי אופס, הנה עוד חדר מוצף, אויה, הנה עוד קורה נפלה למישהו על הרגל, אבוי, מעלית השתחררה מכבליה. השחקנית המרכזית בסרט היא האוניה והיא, בניגוד לשאר הנוכחים, דווקא עושה עבודה לא רעה. שימוש יעיל מאוד בסאונד מוסיף אף הוא לחוויה, ולא יכולתי שלא ללפות את מסעדי כורסת הקולנוע לשמע צווחת מתכת נקרעת מאחורי או הלם גל עצום משמאלי.
'פוסידון' הוא חידוש מיותר – בלי העלילה (קלושה ככל שתהיה), הדמויות והמשחק שהפכו את המקור לאפקטיבי כל כך, לא נשאר הרבה. מה שנשאר הוא 30 שנה של חידושים טכנולוגיים בתחום עשיית הקולנוע. החידושים האלו מצליחים, גם אם בקושי, להפוך את הסרט לשעה וחצי מהנות למדי, לחובבי הז'אנר. חשוב להקפיד לראות עם הרבה פופקורן ומעט הפעלה של השכל, ולא לעצור את הנשימה ליותר משתי דקות וארבעים ושבע שניות.
- אתר רשמי
- אתר עברי
- יומני הפקה של הסרט
- הסרט המקורי – אתר מעריצים 1
- הסרט המקורי – אתר מעריצים 2
- גלי ענק
- ג'ולה – אסון התהפכות אמיתי
- פוסידון
אחלה ביקורת.
אישית, אחרי יותר מדי אנשים שאמרו לי שאם אני אראה, אני בעצם דן את מוחי לשעות של סבל בעינויים, אני לא מתרגש כל כך מלראות את הסרט. אפילו לא בשביל לראות עד כמה הוא גרוע. כנראה שפשוט הרעיון של ספינה טובעת נשמע לי כל כך משמים, עד שזה מכאיב לי ב… נו, לא יודע, האזור הזה במוח שכואב כשהוא נתקל בדברים משמימים. בטח יש אחד כזה. יש אזור במוח לכל דבר, בימינו.
אבל היי – לפחות יצאה מזה אחלה ביקורת.
לא סבל, אבל גם אין שום סיבה לראות.
הכל נורא שגרתי, ואין שום דבר מעבר למה שהתרגלנו אליו בסרטים – אין מלכודות חדשות, אין תובנות חדשות, אין פחדים חדשים, אין שום דבר מאתגר במשחק "מי ימות קודם". לעזאזל, אין אפילו התפתחות מינימלית של הדמויות. המהמר המעצבן והיהיר נשאר כזה, ההיסטרית לא התגברה על ההיסטריה שלה, ההומו עדיין טוב לב (וזה דורש סיספונד עצבני. איך הוא לא הטביע את הילד המעצבן?) אמי רוסום עדיין יבבנית מהסוג הגרוע ביותר וקורט ראסל היה ונשאר פוץ. אולי קצת פחות זחוח אבל פוץ.
היו כל כך הרבה רגעים בסרט שפשוט רציתי לצעוק על המסך. למשל, הילד האידיוט. למה אמא שלו לא מסוגלת לבוא ולהגיד לו "תשמע, חבוב, או שאתה נשאר צמוד אלי, או שכל מה שיקרה לך על אחריותך הבלעדית". שילמד קצת אחריות, הטיפש. ולא שלא ניסו ללמד אותו. כל הזמן הוא רק נדחף ולומד שיעורים, אז למה הוא לא מבין שאם הספינה מנסה להרוג אותו, כדאי לו להזהר רק *קצת*?
אני באמצע הצעקות, אבל עם ים מכאן והלאה. גם הדמות של החבר של רוסום לא יוצאת טוב, והאבא הפוץ שלה עוד יותר טיפש. רבאק, החבר אומר לה "תגידי לי שאת אוהבת אותי". היא לא אומרת כלום. במקום להיפטר מהחבר שהיא לא אוהבת, האבא מסיק מזה שלחבר אסור למות. מה זה המצפון הזה פתאום? מי קבע שאסור?
אחלה ביקורת.
בהחלט יופי של ביקורת.
כנראה שהסרט הזה גורר ביקורות שנונות. בעכבר העיר של הסופ"ש האחרון היתה ביקורת מצחיקה עד דמעות וקולעת בול.
יש סרטים שכל מה שנותר הוא להנות מקריאה עליהם.
ראיתי תוכנית של מאחורי הקלעים,
גם שם אמרו שהספינה עצמה היא דמות (ראשית?) (חשבתי לומר דמות כבדת משקל )
לפי הביקורת, ולפי הצד הוויזואלי שראיתי במאחורי הקלעים, נראה שאפשר להתייחס לסרט כאל משחק מחשב על מסך ענק, או שלקוות שמשחק המחשב עצמו ייראה כך…
כשמדובר על רימייקים...
הייתי מעדיף לא לעצור את הנשימה אפילו ל-2.47 שניות, ופשוט ישר לטבוע…
שיר הלל לגיבורי האחד - עשר בספטמבר.
אין לי מושג עם הרמז היה כה ברור בסרט המקורי [לא ראיתי, אבל סביר להניח שלא] אבל הרבה דברים בסרט נראו לי, בהקשר של ימינו, כשיר הלל לגיבורי האחד עשר בספטמבר. בעיקר ראמזי, שהוא גם כבאי לשעבר וגם ראש העיר של ניו יורק לשעבר.
חמור מאוד בא עכשיו!
אם לא ראיתם את הסרט,
אל תקראו אותו.
וגם הסצנה שבה הוא נכנס למים כנגד כל הסיכויים כדי להציל את השאר, כשהוא יודע שמשם הוא לא יצא חי, דבר שעשו עשרות הכבאים שנכנסו לתוך מגדלי הסחר כדי לעזור בחילוץ הנפגעים.
סוף ה
מה גם שמראות ההרס בספינה חיזקו את ההרגשה הזו. זה לא מרדף אחרי אוויר לנשימה כשהמים עולים, כמו בטיטאניק, נגיד. זה הרס מוחלט של פנים הספינה, עם ערמות הגופות, פרצי האש והאולמות ההפוכים, מראות הרס שהיו נפוצים בתצלומים שהביאו מתוך המגדלים.
שאלה לאלו שכן ראו את הסרט המקורי.
האם גם שם ראמזי היה כבאי לשעבר, ראש העיר של ניו יורק לשעבר וכל הסצנה הנ"ל הייתה קיימת?
תגובה לביקורת
האמת שאני כנראה האדם היחידי שלמעשה די נהנה מהסרט. זאת אומרת- בדיוק כמו בסרטים של "מהיר ועצבני" (תיכף מגיע חלק 3) או "משימה בלתי אפשרית" העלילה מטופשת עד לא קיימת כלל והעיקר זה פיצוצים, גופות וצעקות (באמת שיש קשר לאירועי 11.9.) אם אתה לא מגיע עם ציפיות לא יהיה ממה להתאכזב. בקשר לסרט המקורי- אין ספק שבסרט המקורי היה דגש על המשחק (אולי כי פעם היו עושים פחות אפקטיים…)וכאן אין ממש. זה לא משנה כי לי נדמה שקהלים של גילאי תיכון דווקא יתחברו אליו.
בקשר להערה של אחת הגולשות כאן- לא, בסרט המקורי לא היה ראש עיר אבל היה במקומו כומר שהקריב את עצמו בשביל הקבוצה (בקטע מורט עצבים במיוחד) ובכלל – בסרט הנוכחי יש הרבה דמויות מודרניות שהצופה אמור "להתחבר" אליהם (דמויות שוליים כמו הומו ולטיניים) שלא היו בכלל בסרט המקורי.
הדמיון בין הסרטים דווקא חלש וזו נקודה לטובת הסרט החדש.
ודבר אחרון- הסרט החדש דווקא די קצר (90 דקות) שכן כל הגורע מחסיר (או משהו כזה…).
ריצ'רד דרייפוס *עדיין חי*?!
בן כמה הוא? 170?
למה?
אפילו לא שישים – http://www.imdb.com/name/nm0000377/ .
הממ....
מוזר, מסרטי הפנתר הוורוד שראיתי (סרטים איומים ונוראים, להוציא אחד או שניים. במיוחד השני) קבלתי את הרושם שהוא היה כבר לפחות בן שישים בסרט הראשון שראיתי (שנת 1970 ומשהו). הוא פשוט נראה הרבה יותר מבוגר מגילו האמיתי.
גם עכשיו הוא נראה מעל ומעבר ל-58 שנותיו, למרות שאני חייב לציין שעם זקן הוא נראה הרבה יותר טוב.
אכן הממ....
כי ריצ'רד דרייפוס לא הופיע באף אחד מסרטי הפנתר הורוד. לא המקוריים (והנהדרים) ולא כל החידושים (שעליהם עדיף לא לדבר).
'הפנתר הורוד' עם סטיב מרטין היה ממש נחמד.
אכן הממ....
אה? אני זוכר בבירור שאת מפקדו של ז'ק קלוזו בכל סרטי הפנתר הוורוד שראיתי שיחק ריצ'רד דרייפוס.
אתה טועה
את המפקד של קלוזו (שלא הופיע כלל בסרט הראשון) משחק הרברט לום:
http://www.imdb.com/name/nm0007042/
דרייפוס לא הופיע באף אחד מהסרטים.
מוזר ביותר.
המקור לבלבול
כנראה שהמקור לבלבול הוא שהמפקד של קלוזו נקרא צ'ארלס דרייפוס.
<מכה על מצחי>
ואללה! זה חמק ממני לגמרי.
אכן הממ....
אתה לא מתכוון במקרה לדייויד ניבן, נכון?
http://www.imdb.com/name/nm0000057/
גם הוא לא היה המפקד שלו
אם כי אני מניח שזה ידוע.
האם יש דבר כזה סרט אסונות טוב
כי אני בספק.
רוב סרטי האסונות לוקים
בריבוי אפקטים- מיעוט בעלילה.
דבר שפשוט חבל
אני לא מסכים
סרט אסונות נבנה על הזדהות עם הגיבורים. סרט אסונות טוב הוא כזה שבו הצופים מזדהים עם הגיבורים ועם הסיטואציה שבה הם נמצאים. כיוון שהסיטואציה קיצונית, קל ליצור מתח (האם הם יחיו? ומי?) וקל ליצור דילמות אישיות (האם אני מוכן להקריב את עצמי למען הקבוצה?) וקונפליקטים בין דמויות (האם צריך לדאוג לילדים או להשאיר אותם מאחור?). בקיצור, סרט אסונות טוב הוא לא סרט אפקטים, אלא סרט אמוציונלי מאוד (או לפחות פסיכולוגי מאוד). אלא ש'פוסידון' אינו סרט אסונות טוב.
מה חשבת על ''פגיעה קטלנית''?
סרט מפוספס.
ההוא עם המטאור?
רעיון יפה, ביצוע בינוני. זאת אומרת, אין ספק שההתמקדות הפסיכולוגית משמעותית הרבה יותר מאשר ב'ארמגדון' המקביל (שהוא סתם סרט פעולה), אבל הסרט נמרח יותר מדי.
אז, אם אתה יכול
תן לי דוגמה לכמה סרטי אסונות שעליהם דיברת.
כדי שאשכור בDVD אותם.
ומכאן תעלה הערכתי על סרטי אסונות,כי כרגע (לצערנו) היא שואפת לאפס.
תודה.
אז, אם אתה יכול
"טיטאניק"
"המגדל הלוהט"
"היום שאחרי מחר"
"הסופה המשולמת"
מה שאתה מתאר אינו מאפיין סרט אסונות
זה מתאים לכל סרט בו קבוצה בורחת לאו דווקא מאסון אלא מרודפים כלשהם, אנושיים או לא אנושיים .
אתה מתכוון אינו מאפיין _רק_ סרטי אסונות
ואני מסכים לחלוטין. מדובר בז'אנר הכללי של קבוצת אנשים במצב קיצוני – הישרדות בשלג אחרי התרסקות מטוס; השרדות על אי אחרי התרסקות מטוס (טוב, את זה לא ראיתי); השרדות במבוך קטלני שהם התעוררו לתוכו וכדומה.
ואגב, לז'אנר קוראים Cabin fever
כמו שגיליתי לא מזמן.
הוא אגב שם של סרט של אילי רות' (הבחור שהביא לנו את הוסטל).
ולדעתי מדובר בסרט הכי טוב שהוא עשה כבמאי, ובכללי סרט אימה די מומלץ שבאמת משתייך לז'אנר שתיארת.
95 אחוז פה מהתוכן הוא רק על חסרונות הסרט
לדעתי בסרט הזה היה הרבה מאוד אקשן, הכל נראה ממש אמיתי עם שיטות חדשניות של יוצרי הסרט,
השעה וחצי עברה לי כמו כלום, גם השחקנים לא רעים וגם אם לא?אז מה! לכו תדעו איך אתם הייתם מתנהגים בסיטואציות כאלו!
ומה האובססיה פה לילד? הוא בסך הכל היה סקרן ותמים. אופיני לכל ילד פיקח ושובב בגילו.
אני האמת מאוד ממליץ על הסרט.
האמת היא שיש לי מזל. למה מזל? כי קראתי את הביקורת פה רק לאחר שצפיתי בסרט. לא כי אם זה היה ההיפך לא היה סיכוי שאלך לראות אותו. אתם פשוט מורידים את החשק,הסוקרים! קצת לפרגן קצת לעודד את הצופים ללכת לצפות בפוסידון הוא באמת מצויין! כנראה שכל החסרונות הם בסיקור החופר והתובעני- בררני שלכם ולא בסרט!
תלמדו להבא ! גם רוב השחקנים לא רעים בכלל, ופרגי, הסולנית של בלק אייד פיז, הייתה מדהימה רק חבל שלא ראו אותה יותר!
חבל שלא נתנו לסרט שם עדכני
כמו: Pussy Don.
אז רגע..
זה התפקיד הרשמי שלך במשרד יח"צנות? משלמים לך על הדברים האלה?
כן בקשר לזה
גם אני ראיתי את הדמיון לארמגדון בסיום זה ורציתי לדעת אם אותו דבר קרה בסרט המקורי.. זה חשוב לי לאחר ויכוח גדול עם חברי על הנושא.
לא קרה
ילדים לא צורחים?!
היית פעם בלונה פארק?
(ונכון, זה לא בדיוק אותו הדבר. אבל בפלישת חייזרים או בהתהפכות ספינה לא הייתי, אז קשה להשוות).
אבל נדמה לי שאלו צריחות של הנאה.
האינטראקציה הכי נרחבת שלי עם ילדים הייתה בתור מדריך במחנה קיץ בפנסילבניה והחניכים שלי העדיפו בכי על פני צרחות. הם בכו בגלל געגוע, בגלל שעמום, בגלל פחד, בגלל רוגז, ובעצם, אם אני כן עם עצמי, בעיקר בגללי.
דווקא חשבתי על משהו כמו תיעול אדרנלין
וזה בהחלט לא אותו הדבר.
ילדים שצורחים בלונה פארק לא באמת מפחדים מהמתקנים, ובדר"כ הם יורדים אחר כך מהמתקן שמחים וצוהלים, גם אם קצת מנוערים. ילד שבאמת מפחד, נניח בגלל פחד גבהים, לא יעלה על המתקן, ואם כן אז הוא יכנס להיסטרי'ה ויבכה.
כמו נמרוד, אני לא בדיוק מבססת את זה על מחקר סטטיסטי, אלא על סמך סיטואציות מלחיצות ומבהילות אלי'הן נקלעתי עם ילדים בהזדמנויות שונות. מה שבטוח למדתי מהן: לעולם. לא. ללוות. ילדים. ללונה-פארק. גם לא בשכר.
מסכים עם כל מה שאמרת,
חוץ מעניין הקאסט. דווקא נחמד היה, הקאסט.
ולא יודע מה יש לך נגד אמי רוסום.
סך הכל סרט שאפשר להפיק ממנו הנאה אבל באמת שהוא מתחיל להימאס לקראת הסוף והוא הולך רק שעה וארבעים דקות במילא.
אחותי ואני צפינו בו אתמול,
במסגרת "תמצאי את הסרט הכי גרוע בבלוקבאסטר ותביאי אותו", מסגרת שגרמה לנו לצפות בים כחול עמוק ואנקונדה 2, וממש התאכזבנו, כי סה"כ היה סבבה. עלילה מפגרת, נכון, קלישאות על ימין ועל שמאל, ומשחק איום ונורא, אבל היו קטעים ממש נחמדים, שמחנו שהאקספוזיציה קצרצרה (הנה הספינה, היא גדולה, הנה האנשים, הם חלוף, היי, הנה גל ענק! בום.) והקטעים שהספינה מנסה להרוג אותם היו עשויים טוב. ממש לא נורא, אבל לא משהו שצריך לרוץ לראות.